UA-143745649-1
חיפוש
  • נגה וייס - נגה יוגה

למה חזרתי לארץ? סיכום שנה

למה חזרת"? כולם שואלים"

לאחרונה חזרתי מקמפינג של כמה ימים במדבר. מיד כשהגענו לשם, הנייד כובה. כשהאוהל עמד, התיק התרוקן משמיכות וציוד, והאוכל נערם בפינת המזון ליד המקום המיועד למדורה – תלינו ערסלים, והזמן עמד מלכת.

השילוב של שקט וערסל, וימים ריקים ממחויבויות, הביאו את המיינד שלי למצב אליו אני שואפת ביום יום בתרגולי היוגה והמדיטציה שלי. שקט; ואקום בין האוזניים. חוסר רצון לשנות שום דבר מתוך נוכחות מלאה ברגע – כי הכל מושלם כמו שהוא.

הצבעתי לילדים אל ההרים שממול והסברתי להם שזו ארץ אחרת. שבינינו עובר גבול. הם לא הבינו. גם אחרי שנה שלמה בה הם למדו שפה, ותרבות, ואורח חיים, עדיין יש דברים שקשה לתפוס במוח של ילד שחי עד לאחרונה על אי בדרום מזרח אסיה.

בשנה הזו, שעברה מאז חזרתי לגור כאן, ממש הרגשתי איך התרגול שלי משתנה. לאט (אבל מהר מידי) נשאבתי למערבולת של החיים בארץ: יותר לחצים ופחות שעות שינה, יותר עצבים ועצבנות, פחות נוכחות ברגע ויותר דאגות.

למה חזרתי?

"למה חזרת", כולם שואלים. גרתי בהודו ובתאילנד, ואז באוסטרליה, ומשם לבאלי שבאינדונזיה, גן עדן עלי אדמות, בו חייתי כמעט שמונה שנים.

בנוסף למזג אוויר מושלם ופירות טרופיים היתה לי מנקה ומטפלת לילדים, היינו אוכלים כל יום אוכל בריאותי אורגני במסעדות גורמה – ובזול, לימדתי יוגה בסטודיו בינלאומי ענק ובפסטיבלים גדולים לקהילת יוגים מסורים ונחשפתי למורים ולמנטורים מהטובים בעולם.

אז למה לעזוב את כל זה ולבוא לישראל, "ארץ אוכלת יושביה"? ויותר מכך: למה להביא לכאן את ילדי? שלושה שתילים רכים, תמימים, יפים, עם לב פתוח וחיים חסרי דאגות…? הרי הם רק חצי ישראלים, אם לא פחות. אפשר היה להשאר בבועה הבאלינזית לנצח. סגורים הרמטית, מבודדים מצרות העולם הזה.

אבל בשל כמה ביקורי עבודה בארץ, בהם לימדתי יוגה והתאהבתי במדבר ובקילה המקומית, בשילוב עם פרידה מבן הזוג האינדונזי וצורך חזק בשורשים משלי, גמלה בי ההחלטה לחזור ארצה. לפחות לנסות. אתן לזה שנה, אמרתי, ואז נראה. לבאלי תמיד אפשר לחזור, הרי יש לנו דרכונים זרים (בין ישראל ואינדונזיה אין יחסים דיפלומטיים ולכן אי אפשר לבקר אלו בארצם של שלו. על הדרמה של נישואים לאינדונזי, וסוללת הדרכונים של הילדים שלנו, וכאבי גדילה ביורוקרטיים- במאמר אחר).

מה גם שאחרי שנים כה רבות במדינת עולם שלישי, מאסתי בחיים האלו, שאינם שלי. יש המון שחיתות, שקרים, יחס מתנשא מהמקומיים, וצריך כל הזמן לשים איזו מסכה ולשחק את המשחק של "הכל טוב, תודה, ומה שלומך?" גם כשרע מחייכים ומדחיקים, כי הרי אנחנו בבאלי, עושים יוגה, ואסור פה להתלונן.

אז קיפלתי, ארזתי, ובאתי. באנו.


כמה שבועות אחרי שובי זה הכה בי: אני פה. "אני לבד" (המוח בימים קשים), או "אני עצמאית" (המוח בימים טובים). מצאתי דירה, עוד אין לי עבודה קבועה או רכב, ואין אפילו צלחת לאכול ממנה או סדין לישון עליו, שלא לדבר על מכונת כביסה. אוי לי, מה עשיתי?

אבל פחות משבועיים אחר כך היה לנו כל מה שצריך, אפילו מדיח כלים. כולם התגייסו, משפחה וחברים – גם כאלו שלא ראיתי עשרים שנה – ואבזרו לנו בית למופת. בשיא חום הקיץ סחבנו מקרר, כשהילדים כל הזמן איתי, גם כשנסעתי לאסוף פועל אריתראי ליום אחד מהתחנה המרכזית הישנה כדי לפרק מיטה ולהוריד דרך חלון הקומה השניה של דודתי. הם התלהבו מהעובדה שיש לנו מעלית בבניין, ויש אחלה גני שעשועים והמון מקום לנסוע באופניים (דברים שלא היו לנו שם).

והבנתי שעזרה שכזו, ללא תמורה או תנאים, לא אמצא בשום מקום אחר בעולם. רק מלכתוב על זה עולות לי דמעות לעיניים.

הלב הזה, הישראלי. הפרוש על השולחן, הלב הפתוח, הנותן, האוהב והמקבל. בגלל זה.

בשנה שאני פה, עם כל ההתמודדויות והקשיים, השמחה והעצב, נפתח לנו הלב ונפתחו לפנינו לבבות. אנשים זהב, עם טוהר כוונות, שאפשר לא רק לסמוך עליהם אלא גם לפנות אליהם בכל מצב ובכל שעה, והם יהיו שם בשבילי. בשבילנו. בלי שום ספק.

זוהי רשת בטחון יותר חזקה מכל ביטוח בריאות למטייל שהיה לי בחו"ל. זוהי הרגשת בית ושייכות, טעם ושליחות. להיות דווקא פה, במקום בו כל כך קשה לסגור את החודש, להתרומם מעל המהמורות. ולהתמודד עם כל מה שהחיים מציבים בפני, קשיים או קלים.

התרגול שלי, בימים רבים, הוא רק אימון שקט של לנשום עמוק כשממש צריך אוויר לנשימה. כי כשאין נהג, מנקה ומטפלת, וצריך לבשל (ואני שונאת לבשל), אני בקושי מוצאת זמן לפרוש מזרון ולעשות ברכות אל השמש. אני צריכה להזכיר לעצמי שאולי עמידת הידיים שלי לא תשתפר בקצב שהייתי רוצה, אבל אהיה יותר סבלנית עם הסובבים אותי.

זה יותר חשוב לי, וזה יותר יוגה בשבילי, וזו המציאות כרגע, אז מוטב לקבל אותה באהבה במקום להתבאס ממנה. וזה תרגול יום יומי בלתי פוסק, מאתגר, ממלא ומרוקן בעת ובעונה אחת.

קשה להסביר אבל נדמה לי שאם קראתם עד כאן, אתם מבינים.

מאז שובי לארץ אני מלמדת בעיקר ין יוגה (yin yoga). אני מדריכה אנשים לעצור ולהתבונן, לקבל ולהכיל. ויפאסאנה של חמש דקות בכל תנוחה. זוהי דרך מופלאה, קשה ומשתלמת, להרגיע את מערכת העצבים. סגנון מאוד פופולרי בעולם שרק עם שובי תפס תאוצה גם בארץ. בזכותי. כי כל כך חשוב בעיני, דווקא פה, ללמוד לעצור.

תלמידי המסורים אומרים לי שהם מתרגלים בבית, וזה בשבילם במקום ציפרלקס. זה מחליף את הצורך לרדת על גביע בן אנד ג'ריס בחצות. זה מונע ריב עם הבעל על כלום, רק כי צריך להוציא עצבים שהצטברו בתוכנו ביום יום של החיים במדינה המשוגעת, המופלאה, האינטנסיבית הזו. וכשאומרים לי את זה, ככה, ששיניתי חיים- אז אני יודעת שהיה שווה לחזור. ושוב יש לי צמרמורת בגו שמזכירה לי את טעם החיים.

כי בהשוואה לקודם: מה זה ללמד יוגה לאנשים שהם במילא בחופש-נופש, הכל כלול, בבאלי? למי שהשאירו את דאגותיהם היכן שהחתימו את הדרכון ביציאה מארצם, שיש באפשרותם לעזוב הכל ולנסוע לבאלי לעומת ללמד יוגה פה?

אנשים שהגיעו לשיעור עם הלשון בחוץ, וייקח להם חצי שעה רק להחזיר אותה פנימה? אנשים שחיים באמת, וסובלים באמת, וצריכים הרבה יותר את החוט המקשר אל השקט הנפשי.

התרגול שלי השתנה והלימוד שלי השתנה. המיקוד הוא אחר, אוהד ואימהי. המורה שאני מתערבבת עם האמא שבי כל פעם מחדש כשתלמידי על המזרן מנסים בכל הכוח לחנך את עצמם בשיטת המקל והגזר, מתוך ההרגל ומפני שהם לא מרוצים מעצמם, אז אני מזכירה להם שאפשר גם אחרת.




לכן אני פה. ולכן אני חדורת מוטיבציה ותחושת שליחות שאני עושה את הדבר הנכון. והילדים שלי גם הם רואים אמא אחרת, ואיך השינוי הגאוגרפי שינה אותי, ואותם, ואת היחסים בינינו.

לא תמיד לטובה, אם להודות על האמת. אבל השינוי הוא בפירוש במגמת שיפור מתמדת, היכן שפעם – כאשר הכל היה נוח ונינוח – פשוט עמדנו נטועים במקום.

אולי צריך קשיים בשביל שינוי, כי הרי מי ששום דבר לא קשה מאוד בעבורו – למה שישתנה? ברור שאם היינו נשארים בבאלי היו לנו פחות התמודדויות, הילדים היו עדיין בחינוך ביתי, לא הכירו בכלל את המילה "חטיפים" (מקלות גזר היה רץ חזק אצלנו. היום זה דוריטוס).

אבל היו אלו חיים של בובת חרסינה בחלון ראווה, והישראלית שבי רצתה להפיק יותר מהגלגול הזה.

*נכתב בחדרה/תל-אביב/פרדס-חנה/הערבה, אביב 2018

24 צפיות