מאמר שפורסם באתר מאמא לידיג ב 4 לפברואר 2017
הילדים שלי מהווים השראה להרבה משיעורי היוגה שאני מלמדת. לעיתים קרובות אני מזכירה לתלמידי איך ילדים סומכים על הגוף שלהם ומקשיבים לו באופן אינסטינקטיבי. לא דוחפים חזק מידי מצד אחד, אבל לא מפחדים לנסות דברים חדשים מאידך. ממש יוגיסטים אידאליים.
עכשיו, כשהגדולה כבר בת 9, אני מתחילה לראות לאט לאט את השינוי. האגו לפעמים מניע אותה לעשות שפגט או סלטה כדי להשוויץ, אבל לעיתים קרובות אני כבר מזהה אצלה את העצלנות והפחדים שמונעים ממבוגרים לעשות דברים שמעבר לגבול הנוחות שלהם.
להתבגרות הזו יש כמובן גם יתרונות. ילדים לומדים על בשרם זהירות וכאב, התמודדות, הצלחה וכישלון. השאלה שמעניינת אותי היא למה רובינו, בסופו של דבר, נוטים להיכנע לעצלנות. או לקול הזה בראש שאומר לנו לא לנסות משהו חדש. כאילו פתחנו נטייה לפחד מדברים זרים – אפילו אם הכל בטיחותי לגמרי. מצד שני כולנו קראנו את המגנטים למקרר בילדותנו, מה שלימים הפך לפוסטים בפייסבוק שאומרים: ״עשה כל יום דבר אחד חדש״ או ״נסה היום לעשות משהו שמפחיד אותך״. ״חיים ללא פחד והרפתקאות הם חיים ללא התקדמות״ ועוד כהנה וכהנה.
השינוי חל, הרבה פעמים, בשל כורח פיזי או נפשי. פיתחנו שגרה, לא התעמלנו, איבדנו קשר עם הגוף שלנו, עסוקים בעבודה ובילדים, לחץ וקשיים – ופתאום עולה חולי, צץ קושי, מתעוררת בעיה. לעיתים קרובות זו עליה במשקל, קשיי נשימה ושינה, כאבי ראש, אי סדירות במערכת העיכול, התקפי חרדה.
אז איך בעצם הגענו לזה? אחת מאמרות היוגה החביבות עלי היא: ״למד להקשיב ללחישות לפני שהן יהפכו לצעקות״. כלומר, הגוף לחש לנו שמשהו משתבש, אבל במקום להקשיב לקחנו אקמול, שתינו עוד משקה, ברחנו לסוף שבוע במלון. כי ככה הורגלנו: לא להתמודד עם כאב ואי נוחות אלא לברוח, להימנע ולהדחיק אותם שוב ושוב, ושוב, עד שהם הופכים לצעקות.
האמרה הזו מובילה אותי גם כאמא. אני שמה לב לרגעים האלו לפני הריב, לפני שאני מרימה את הקול או מאיימת בעונש, ואם אני ממש ממש קשובה וסבלנית אז אני מצליחה למנוע את זה. פשוט על ידי הקשבה ללחישות, הן שלי והן של הילדים.
אבל למה אני בכלל רוצה לצעוק או לאיים? ומה זה ייתן לי? הרי לרוב זה יסיים את הדיאלוג באופן מהיר וכואב, כשידי על העליונה. אבל זו לא האמא שאני רוצה להיות. אני לא רוצה לנצח בכוח, שהרי גם אצל הילדה יש לחישה שרוצה להישמע ולקבל יחס. אולי היא צריכה קצת זמן אמא, או זמן לבד. אולי קרה לה משהו והיא לא מספרת, והנה עוד דור של מדחיקים צומח אצלי בבית.
בימים טובים, של הקשבה אמיתית, אין בכלל ריבים. יש יכולת הכלה של הרגעים הקשים, יש התמודדות משותפת, ולרוב, הקשיים, הלחישות שהקשבנו להן, הופכים להזדמנות פז לקרבה והקשבה במקום למריבה והדחקה. וכמו כל דבר, עם אימון והתמדה, הימים האלו הופכים לרוב מוחץ עד שכמעט כל הזמן יש ימים טובים כאלה.
לכן אני מתחילה כל אימון וכל שיעור יוגה במדיטציה, כדי לפתח את היכולת להקשיב. רק חמש דקות, וכבר יש תהליך של התבוננות פנימה. הישיבה הזו בעיניים עצומות לפני השיעור היא כמו תעודת ביטוח, שעוזרת לנו להימנע מפציעות ולנוח כשצריך, אבל גם לשים לב מאיפה באים הקולות בראש שקוראים לנו לוותר, להתעצל, לא לנסות תנוחה חדשה. או להתעצבן ולצעוק על הילדים כשלא ממש צריך.
היכולת הכי גדולה של אדם, שבאה לידי ביטוי הן כשאני מלמדת, ובעיקר כשאני אמא, היא להתבונן באופן ההתנהגות שלי, שמונע על ידי מחשבותיי ומתבטא במילים ובמעשים שלי. קודם להתבונן, להקשיב פנימה, ורק אז להחליט מה לומר ומה לעשות. רגע נשימה בין מחשבה למעשה, רגע הקשבה ללחישות, משנה חיים ויכול לשפר אותם מהקצה אל הקצה.
אבל, הי, זה ממש לא קל. לסנן מה שעובר לנו בראש? להפריד פעולות ממחשבות? איך? הדברים שעוברים לנו בראש הם לא רק שלנו, הם גם של הורינו וסבינו, ועוד כמה דורות אחורה. כמה מזה שלנו וכמה מזה תורשה והרגל? והאם אפשר לשנות את מה שירשנו?
אני בטוחה שכן. זה תהליך ארוך ומלא עליות ומורדות, אבל אפשרי. יש מחקרים שמוכיחים זאת, ויש אנשים שמתמחים בזה. אני עדיין לומדת ומקווה להמשיך ללמוד כל החיים. משהו עצום במיוחד נפתח בי כשהבנתי, למשל, שאני והמחשבות שלי הם שני דברים שונים: כי הרי הייתי פעם תינוקת, לפני שלמחשבות שלי היו שפה, מילים ואינטונציה. הייתי אני גם לפני שידעתי להגיב לשם שהורי נתנו לי ולפנייה בלשון נקבה. המהות של מי שאני הייתה שם עוד לפני שנולדתי. השוואה נהדרת, בעיני, היא למחשבות שלנו בתור עננים (לעיתים סערה, לעיתים נוצה) והמהות שלנו היא השמיים האינסופיים שמעבר.
נסו זאת: שימו לב מהו הטון של הדיבור בראש שלכן. האם את כועסת, מאשימה, מצפה ומתאכזבת הרבה? האם את חושבת בעיקר על דברים שקרו בעבר או תקועה בעתיד, שהשליטה שלך בו היא מוגבלת?
תרגול מדיטציה נהדר שעוזר מאוד להירגע הוא ״מגדל המגירות״: דמיינו את עצמכן בתוך מגדל שקירותיו בנויים ממגירות-מגירות. כל המגירות פתוחות ובוקע מהן אור חזק. כל מגירה היא מחשבה, שרוצה תשומת לב. תנו לה רגע או שניים בפוקוס מלא, ואז סגרו את המגירה והאור שבקע ממנה נעלם. עברו על כל המגירות, אחת אחת. סגרו אותן, ולאט לאט המגדל ילך ויחשיך, ירגיש יותר רגוע ונעים. מומלץ במיוחד לעשות לפני השינה.
הנה עוד אמרה חשובה, מרתקת: ״יש את הדברים שאנו יודעים שאנחנו יודעים. יש את הדברים שאנחנו יודעים שאיננו יודעים, ויש את כל מה שמעבר: מה שאנחנו לא יודעים שאיננו יודעים״. כמה גדול העולם והידע שבו, ובאיזה אחוז קטנטן של המוח שלנו אנחנו משתמשים. איזה כיף לדעת שיש אינסוף דברים ללמוד ואינסוף הזדמנויות להשתפר.
גם לכן מגיע לפעמים לקחת צעד אחורה (שזה פירוש המילה ״ריטריט״, בעצם) כדי להתבונן פנימה ולשפר את מערכת היחסים שלכן עם עצמכן ועם הילדים. להקשיב ללחישות.